מכונת הדיסאינפורמציה של אנקרה – שליטה מבית, ייצוא נרטיבים ומפנה 2025

(Ankara’s Disinformation Machine: Domestic Control, Exported Narratives, and a 2025 Pivot)

שי גל, חבר במכון החשיבה היווני International Institute of Strategy

המחקר נכתב במקור באנגלית, והתרגום לעברית בוצע על ידי המחבר. התרגום נאמן למקור ומאושר על ידו.

תקציר מנהלים (Executive Summary)

ממשלת טורקיה שילבה בין חקיקה, רגולטורים, מרכז ריכוזי ל”מאבק בדיסאינפורמציה” (Anti-Disinformation Hub), ומערכת תקשורת ממושמעת, לכדי מנגנון שליטה במסרים בזירה הפנימית – ומודל ייצוא החוצה. בשנת 2025 דגם זה הציג שתי התפתחויות מכריעות.

ראשית, היקפו האזורי התרחב: ערוצי המדיה בערבית של אנקרה הפיצו נרטיבים נבחרים של “כוח רך” (Soft Power) כלפי מצרים, ויצרו חיכוכים עדינים בהודעות התיווך וההרתעה של קהיר בזירות עזה ולוב. במקביל, גורמים טורקיים, פקיסטניים וסיניים יצרו ציר מידע משולש (Triangular Information Axis) אשר כיוון את מאמציו נגד הודו במהלך מבצע סינדור (Operation Sindoor), וחשף דפוס מתפתח של “חלוקת עומס נרטיבית” (Narrative Load-Sharing).

שנית, רמת המשמעת של אנקרה בהעתקת מסרים הגיעה לבשלות – כפי שניכר במבצעי דיסאינפורמציה של “אש ידידותית” (Friendly-Fire Disinformation) אשר כוונו אף נגד אזרבייג׳ן, בת בריתה הקרובה ביותר, במקביל להמשך פעולות ההשפעה השיטתיות נגד יוון, קפריסין, ישראל, ארמניה, האיחוד האירופי וארצות הברית.

המחקר שלהלן ממפה את הארכיטקטורה הזו, מפענח כיצד מנגנון ה”מאבק בדיסאינפורמציה” של טורקיה (DMM – Dezenformasyonla Mücadele Merkezi) מתפקד הן ככלי שליטה פנימי והן כטכנולוגיית ייצוא, ומציע תגובות מדודות עבור אתונה, ניקוסיה וירושלים – וכן עבור ניו דלהי וקהיר – כולן מתמודדות עם גרסאות שונות של אותו playbook מתפתח.

הערת מתודולוגיה והיקף (Method Note and Scope)

הניתוח משלב מקורות חקירה פתוחים (OSINT – Open-Source Intelligence), מסמכים משפטיים ומדיניים, החלטות רגולטוריות, מדיה טורקית ואזרית, ובדיקות עובדתיות מרכזיות (Fact-Checks).
 המחקר מתייחס למרכז הממשלתי למאבק בדיסאינפורמציה (DMM) לא רק כשחקן מוסדי, אלא גם כמותג נרטיבי – כלומר, כישות שמעצבת את השיח סביב אמינות המידע ומסמנת עצמה כסמכות מוסרית, בעוד היא למעשה זרוע שליטה תקשורתית ריכוזית.

I. בתוך המכונה: כיצד אנקרה מייצרת “אמת” מבית

(Inside the Machine: How Ankara Manufactures “Truth” at Home)

הארכיטקטורה המשפטית

החוק הטורקי ל”דיסאינפורמציה” משנת 2022 (סעיף 217/A לקוד הפלילי – Penal Code Art. 217/A) קובע כי הפצת “מידע כוזב” היא עבירה פלילית. החוק משמש במקביל לחוקים הקיימים הנוגעים לחופש הביטוי, וכפי שמתעדים ארגוני זכויות אדם וגורמי ניטור עצמאיים, הוא הפך לכלי שיטתי לרדיפה מקוונת של עיתונאים, בלוגרים ומשתמשי רשתות חברתיות. במקביל, רשתות טרולים (Troll Networks) הקשורות למפלגת השלטון מחזקות באופן מתואם את קווי המסרים הפרו-ממשלתיים ברשתות החברתיות (1).

הארכיטקטורה המוסדית

מרכז המאבק בדיסאינפורמציה של הנשיאות (DMM – Dezenformasyonla Mücadele Merkezi), הכפוף למנהל התקשורת של הנשיאות (Presidency’s Communications Directorate), מפרסם עלונים רב-לשוניים, מציג עצמו כגוף “בדיקת עובדות” (Fact Checker), ומפיץ הכחשות ו”הבהרות” בחמש שפות.
 המדיה הרשמית והמקורבת לשלטון מהללת את פעילותו ואת “הצלחתו במאבק בפייק ניוז”, אך משקיפים עצמאיים מציינים כי במקרים רבים המרכז “בודק עובדות” של כלי תקשורת ביקורתיים או של עיתונות אופוזיציונית – ובכך משמש כלי צנזורה ממלכתי לכל דבר (2)(3)(4).

לכידת התקשורת והטלת סנקציות

מועצת הרדיו והטלוויזיה של טורקיה (RTÜK) מפעילה מערכת ענישה דרקונית של קנסות, השעיות וחקירות פליליות נגד כלי תקשורת “סוררים”. מדד חופש העיתונות העולמי של ארגון “עיתונאים ללא גבולות” (Reporters Without Borders – RSF) מציב את טורקיה במקום ה־159 מתוך 180 לשנת 2025 – תיעוד חריף לפגיעה מערכתית בחופש העיתונות במדינה (5).

מנופי שליטה כלכליים

השליטה של המדינה במנועי הפצה ובתעבורת גולשים (Traffic Distribution) – בין היתר באמצעות שינויי אלגוריתם במנועי חיפוש ובמערכות “גילוי” (Discover Algorithms) – פוגעת קשות בכלי תקשורת עצמאיים הנשענים על פרסום דיגיטלי. הדבר מהדק עוד יותר את שליטת המשטר בריבוי הדעות ובפלורליזם התקשורתי (6).

ממצאים תקציביים – הוכחה למיסוד השליטה

נתונים תקציביים מאמתים כי פעולות ההשפעה של טורקיה אינן מקריות, אלא משולבות באופן מוסדי וממוסד. על פי דיווחים טורקיים ואזוריים, מנהל התקשורת של הנשיאות הוציא כ־283 מיליון לירות טורקיות (כ־13.8 מיליון אירו) ברבעון הראשון של שנת 2023 בלבד – כמעט 40% מתקציבו השנתי הכולל שעמד על 1.63 מיליארד לירה (כ־80 מיליון אירו). מדובר בהקצאה חסרת תקדים שיועדה ברובה לקמפיינים תקשורתיים לקראת הבחירות הכלליות.
 האנליסט היווני כריסטוס קונסטנטינידיס ציין בכתב העת של ה־International Institute of Strategy כי נתונים אלה ממחישים כיצד “ממשל המידע” של אנקרה (Information Governance) הפך לזרוע מדינית של ממש – בהיקף ובתקצוב הדומים למשרדי ממשלה מלאים.

קמפיינים דיגיטליים מקבילים, לרבות הרשת של 7,340 חשבונות טוויטר (X) הקשורים למדינה שנחשפו והוסרו בשנת 2020, ממחישים את עומק הפעולה של המערכת. כאשר דווח על הסרת הרשת, הציגו גורמים טורקים את הצעד כ“צנזורה של פטריוטים טורקים” – דוגמה מובהקת להיפוך נרטיבי (Narrative Inversion) שבו השלטון מציג את עצמו כקורבן של צנזורה תוך שימוש בכלי התקשורת ככלי שליטה.
 היעדר סנקציות בינלאומיות אפקטיביות כלפי טורקיה מדגים כי דיסאינפורמציה אינה נחשבת עבירה יקרה למדינה: היא כלי שליטה זול, ממומן מתקציב המדינה, ומנורמל כחלק קבוע ממנגנון המשילות (7)(8)(9)(10)(11).

א. יוון וקפריסין (וגבול האיחוד האירופי)

נרטיבים בזמן אמת: משבר האוורוס (Evros) כדוגמה

במהלך העימות בגבול נהר האוורוס בשנת 2020, ניהלו אנקרה ואתונה מלחמת נרטיבים בזמן אמת: המסרים המופצים מטורקיה האשימו את כוחות יוון בירי קטלני, בעוד אתונה הגדירה זאת כ”חדשות כזב” (Fake News).
 חקירות עצמאיות מבוססות OSINT (Open Source Intelligence) של Lighthouse Reports, Forensic Architecture ו־Bellingcat שיחזרו את תקריות הירי והדחיות הימיות (Pushbacks), והראו כיצד ראיות, נגד־ראיות וספינים מתנגשים במרחב תקשורתי אחוד.
 אותן חקירות הדגימו גם כיצד פלטפורמות דוברות אנגלית של אנקרה – TRT World ו־Anadolu Agency – משמשות כמגפון בינלאומי לנרטיבים מקומיים, ומעניקות להם ממד של “גרסה לגיטימית” בעיני דעת הקהל העולמית (12)(13)(14).

הלבנת דוקטרינות רוויזיוניסטיות באמצעות תקשורת

הדוקטרינה של “המולדת הכחולה” (Mavi Vatan / Blue Homeland) נולדה כסיסמת חיל הים הטורקי, אך עברה הליך “הלבנה דוקטרינרית” (Doctrinal Laundering): בהדרגה היא הפכה למושג לגיטימי בעיתונות, בתוכניות עיון ובמאמרי דעה – כך שעמדות טריטוריאליות מקסימליסטיות הוצגו תחילה כ”רגישות לאומיות”, ובהמשך כעמדות לגיטימיות לדיון בזירה הבינלאומית.
 כתבות תחקיר יווניות תיעדו את השימוש באימונים ובתרגילים ימיים של Mavi Vatan ליצירת תחושת “נוכחות שגרתית” במים שבמחלוקת, ובכך לטשטוש ההבחנה בין תמרון צבאי לבין הצהרה ריבונית (15)(16).

שכפול נרטיבי כראיה משפטית־תקשורתית

בספטמבר 2025 אירע מקרה מובהק המדגים את פעולת “צינור ההפצה הנרטיבי” (Narrative Pipeline) של אנקרה. לאחר פרסום מאמרי “הצפון הכבוש של קפריסין הוא גם בעיה ישראלית” בעיתון Israel Hayom (29 ביולי 2025) (17), עשרות כלי תקשורת טורקיים – בהם Hürriyet, Sabah, CNN Türk, Yeni Akit, Haber7, OdaTV, Diriliş Postası, Kıbrıs Postası ו־Kıbrıs Türk – העתיקו את הכתבה מילה במילה, כולל שגיאה אחת זהה: כולם טענו כי המאמר פורסם ב־Times of Israel ולא ב־Israel Hayom (18)(19).
 השגיאה המשותפת הפכה לראיה משפטית תקשורתית (Forensic Marker), המוכיחה כי לא הייתה כאן עריכה עצמאית אלא הפצה מרוכזת של “חבילת תוכן” ממקור אחד.

כתבתי אז ברשת X:

“How Ankara mass-produces ‘news’: when even tiny errors are copy-pasted, untouched…
 Yesterday, dozens of Turkish outlets all ran the same story, word-for-word… They claimed my analysis appeared in Times of Israel when it actually ran in Israel Hayom — the identical error across outlets is the giveaway.”
 (24 September 2025)

זמן קצר לאחר מכן פרסם האתר היווני Geopolitico.gr מאמר ניתוח שהצביע על כך שהעתקה שיטתית של אותה טעות זעירה בכלי תקשורת שונים היא אינדיקציה ישירה להזרמה מתוזמרת של תוכן ממקור ממשלתי מרכזי (20).
 ניתן לאמת זאת ישירות בפרסומים של Haber7, Yeni Akit, OdaTV, Kıbrıs Türk ו־Kıbrıs Gazetesi (23 בספטמבר 2025) – כולם העתיקו את אותה פסקה מילה במילה, ללא שינוי אפילו בסימני הפיסוק.

דפוס אחיד זה משקף תופעה מוכרת במערכת התקשורת הטורקית: “חבילות תוכן” (Content Packages) שמנוסחות במרכז התקשורת של הנשיאות, מופצות דרך סוכנויות החדשות הממלכתיות (AA, DHA, İHA) ודרך קבוצות המדיה הגדולות המזוהות עם השלטון (“Pool Media”), ומאומצות בכפייה באמצעות קנסות RTÜK, שלילת פרסום BİK ואכיפת חוק 217/A.
 חזרה שיטתית על אותה טעות טריוויאלית בכלי תקשורת נפרדים איננה תאונה — היא עדות מבנית למשמעת נרטיבית ממוסדת (26)(27)(28).

השלכה עבור אתונה, ניקוסיה וירושלים:
 כאשר אותה שגיאה נראית שוב ושוב בעיתוני הדגל של טורקיה, אין מדובר בתקשורת חופשית – אלא במשמעת מסרים מכוונת. זו תוצרת הייצוא של המכונה.

ב. ישראל – נרטיבים סביב מלחמת עזה

מהירות, ודאות וחותמת DMM

ב־18 באוקטובר 2023 הכריז מרכז DMM כי הטענה לפיה הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני (ולא ישראל) אחראי לפיצוץ בבית־החולים אל־אהלי (Al-Ahli Hospital) היא “שקרית” – עוד בטרם הושלמה בחינת הראיות. סוכנות Anadolu הפיצה את הודעת ה”דחייה המוחלטת” של המרכז ברשת X (29).
 במקביל, גופים עצמאיים – Human Rights Watch, AFP ועיתונות חוקרת – פרסמו ממצאים סותרים שהצביעו על חוסר ודאות, תצלומים ממוסגרים מחדש וטעויות בזיהוי מקור הירי (30)(31)(32).
 המדיה הממשלתית, לעומת זאת, המשיכה להפיץ מסרים רגשיים ברוח הנאומים הנשיאותיים (“מדינת טרור”, “טבח בעזה”), ויצרה בקרב הציבור הטורקי תחושת ודאות מוסרית בזמן שהעובדות עוד היו בתנועה (33)(34).

הערת המחבר – התנסות אישית

מיד לאחר הפיצוץ ב־אל־אהלי (17–18 באוקטובר 2023), בעת שכיהנתי כסמנכ״ל תקשורת ממשל וקהילה (Vp for External Relations) בתעשייה האווירית לישראל (Israel Aerospace Industries – IAI), ניהלתי לאורך כל הלילה תיאום תקשורתי מול כלי תקשורת בינלאומיים כדי להציג נתוני OSINT עדכניים, לאתר סתירות ולהפריך את “הגרסה הרשמית” של אנקרה.
 כתבה מאוחרת ב־The Jerusalem Report תיארה את אותו לילה כנקודת מפנה, שבה נחשפתי באופן ישיר למנגנוני הדיסאינפורמציה של טורקיה סביב עזה – חוויה שהולידה בהמשך את המחקר הנוכחי (35).

אותה לילה סימן מעבר מהתבוננות אקדמית למלחמת מציאות חיה: בעוד ישראל נלחמה בגבולותיה, התנהל במקביל קרב על האמת במרחב הדיגיטלי. כפי שכתבתי אחר־כך במאמרי ב־Times of Israel “Defending Reality Against the Age of Deception”, מתקפת 7 באוקטובר חשפה לא רק את אכזריות הטרור אלא גם את שבריריות העובדות בעידן הדיגיטלי (36).
 הצוות בהובלתי הפעיל רשת תקשורת 24/7 עם שלוחות החברה בעולם, שהעבירה “ערכות מסרים” מאומתות בזמן אמת כדי לוודא שגורמים בינלאומיים מקבלים מידע מבוסס עובדות ולא שמועות אלגוריתמיות.

החוויה הביאה להבנה מערכתית: דיסאינפורמציה איננה רק סיכון מוסרי או פוליטי – היא משתנה בביטחון הלאומי. כפי שניתן לראות גם בזירות אחרות – מאוקראינה ועד למזרח הים התיכון – עיוות העובדות הפך לכלי אסטרטגי.

השלכה תכנונית לישראל:
 כאשר DMM חותם מוקדם על גרסה “ודאית”, התודעה הציבורית הטורקית ננעלת בה. תיאוריית הדיסאינפורמציה מלמדת כי המסגרות הראשונות הן הדביקות ביותר; לכן על ישראל להשקיע ב־Pre-Bunking (הפרכת טענות צפויות מראש) בשפה הטורקית, במקום להסתפק בהפרכה מאוחרת.

ג. ארצות הברית (ופוליטיקת נאט״ו)

נרטיב הקורבן: האשמת וושינגטון

בכירי ממשל טורקיה טוענים בעקביות כי ארה״ב עמדה מאחורי ניסיון ההפיכה בשנת 2016 – טענה שנבדקה והופרכה על־ידי גורמים אמריקאיים וארגוני בדיקת עובדות (37)(38). למרות זאת, היא נשלפת שוב בכל פעם שהמשטר מבקש להצדיק צעדי דיכוי פנימיים או שינויי מדיניות חוץ.

המשבר הכלכלי כנשק נרטיבי

בקריסת הלירה בשנת 2018, פתחה אנקרה בחקירות נגד “מפיצי פייק ניוז על שער המטבע”, והציגה את המשבר הפיננסי כ”מלחמת מידע” (Information Warfare). אותה שיטה חוזרת גם במשברים מאוחרים יותר – העברת האשמה מגורמים כלכליים פנימיים לגורמים זרים דמיוניים (39)(40)(41).

מתיחות בריתית והאשמות במדיה

במאבק סביב הצטרפות שוודיה לנאט״ו ובתקופות של עימות מול וושינגטון ובריסל, הפיצו כלי תקשורת טורקיים המזוהים עם אנקרה האשמות כי מדינות המערב “תומכות ב־PKK” או “פועלות נגד הריבונות הטורקית” – טענות שהופרכו בפומבי על־ידי סטוקהולם, וושינגטון והאיחוד האירופי (42).

ד. ארמניה – הכחשת רצח העם כמדיניות רשמית

מסגור ממלכתי של ההכחשה

משרד החוץ הטורקי מפעיל את פורטל “1915” המציג את האירועים כ“העברות אוכלוסייה בזמן מלחמה” ו“סבל הדדי” – לא כרצח עם (Genocide). המסגור מגובה בהצהרות נשיאות שנתיות ובקמפיינים חינוכיים המאדירים את “ההיסטוריה הטורקית המאוחדת” (43)(44).

אכיפה וייצוא של ההכחשה

הכחשת רצח העם נאכפת פנימית באמצעות צעדי RTÜK, תביעות דיבה והפללה של אזכורים ציבוריים, ומיוצאת החוצה דרך פרסומים באנגלית, עלוני DMM וערוצים דיפלומטיים – ובכך מוכיחה כי “המאבק בדיסאינפורמציה” עצמו משמש כלי מדיניות חוץ (45)(46).

בין 2024–2025 שללה מועצת RTÜK את רישיון השידור של תחנת Açık Radyo לאחר שאורח הזכיר את המונח “רצח העם הארמני” בשידור 24 באפריל. הצעד תועד על־ידי ארגוני חופש העיתונות, והוצג כתוצאה של “הסתה לשנאה” לפי סעיף 8 לחוק השידור (מס׳ 6112) – בעוד שברור כי מטרתו הייתה חיזוק ההכחשה הרשמית והפיכת הזיכרון ההיסטורי עצמו ל”חדשות כזב” (47)(48).

ה. מצרים – ההגברה בערבית וציר לוב־עזה

מאז 2019 משתמשת אנקרה בארסנל המדיה בערבית (TRT Arabi, Anadolu Arabic) כדי לעצב דעת קהל מצרית וערבית בנושאי עזה ולוב. לאחר סיקור ביקורתי של מות מוחמד מורסי, חסמה קהיר את אתרי TRT Arabi ו־Anadolu Arabic – סימן מוקדם למלחמת מידע מתפתחת.
 למרות חידוש היחסים ב־2024–2025 וקיום תמרון ימי משותף בספטמבר 2025, המאבק הנרטיבי נמשך – אך בצורה מתוחכמת יותר.
 ערוצי התקשורת הטורקיים בערבית מציגים את קהיר לסירוגין כמתווכת חיונית או כחלשה ותלותית במערב, בהתאם להקשר המדיני. נרטיבים שנועדו לעיצוב דעת קהל בעזה מועתקים גם לתחום הלובי – בנוגע לבנק המרכזי, לשליטה ביצוא הנפט ולגבולות סירתה־ג’ופרה – באופן המחזק מוסדות נאמנים לטורקיה ומחליש את עמדת קהיר. חוקרים של אקו־סיסטם הדיסאינפורמציה הערבי הראו כי שילוב של מדיה ממלכתית וערוצים דיפלומטיים יוצר מגבר חוצה־גבולות (Cross-Border Amplifier) של נרטיבים טורקיים (56).

הפרדוקס של הפיוס:
 דווקא חידוש היחסים הדיפלומטיים הפך את החדירה הנרטיבית לזולה יותר: כשאיבה פורמלית נמוגה, המסרים הרכים חודרים בעדינות וביעילות רבה יותר. הטיות מילוליות כגון “תיווך מהוסס” או “הגנה רכה” מחלישות את יכולת ההרתעה של קהיר ומאלצות אותה להשקיע אנרגיה בהכחשה תדמיתית במקום במדיניות מהותית.

השלכה אסטרטגית:
 האתגר של מצרים אינו פרופגנדה קלאסית אלא “שדה חיכוך נרטיבי” (Narrative Friction Zone). אנקרה משתמשת בזמן, בתשומת הלב ובמינון הסיקור ככלי השפעה – וכך מכבידה על קהיר “מס נרטיבי” (Narrative Tax) בכל מהלך אזורי.

ו. הודו – מבצע Sindoor והציר המשולש

במהלך מבצע Sindoor (מאי 2025) התמודדה הודו עם ציר משולש של דיסאינפורמציה שמוצאו בפקיסטן ומוגבר על-ידי מדיה טורקית וערוצים סיניים ממשלתיים. הלשכה המידעית של הממשלה בניו-דלהי דיווחה על “קמפיינים נרחבים של פייק ניוז ופרופגנדה שמגיעים ברובם מחוץ להודו”, והפעילה תגובה מתואמת לחשיפתם.
 כתגובה מיידית, הודו חסמה ברשת X את החשבונות של TRT World ומדיה סינית מובהקת, לאחר שפרסמו תכנים מזויפים וערוכים. לפי ראש המטה הכללי ההודי, כ־15% מזמן הניהול המבצעי במבצע הוקדש להפרכת דיסאינפורמציה בזמן אמת – נתון שהפך ללקח דוקטרינרי רשמי: יכולת שמירת שלמות המידע (Information Integrity Capacity) הפכה למרכיב מבצעי כשלעצמו.
 חוקרים תיעדו רשתות פקיסטניות מתואמות ב־X שפעלו לאורך המבצע, וערוצים סיניים שחתרו תחת תדמית יצרני הנשק הצרפתיים (Rafale). השילוב הטורקי־פקיסטני־סיני הפך את הדיסאינפורמציה לדביקה יותר – נרטיב “נטען בשיתוף” (Narrative Load-Sharing) שהקשה על הודו “לנקות” את המרחב התודעתי.

מסקנה אסטרטגית:
 הודו נדרשת לתמחר את זמן ותשומת הלב כמשאב מבצעי לכל דבר. בעידן שבו אנקרה, בייג׳ינג ואיסלמבאד משתפות פעולה במרחב המידע, השליטה בקצב ובזרימה הנרטיבית חשובה לא פחות מהשליטה בשטח.

III. החידוש של 2025: “דיסאינפורמציה באש ידידותית” נגד אזרבייג׳ן

(The 2025 Novelty: “Friendly-Fire Disinformation” Against Azerbaijan)

נסיגה ברשת הברית הנרטיבית

בין ספטמבר לאוקטובר 2025 פרצו האשמות הדדיות חריגות בין כלי תקשורת אזריים לטורקיים. עיתונים בולטים בבאקו האשימו את המדיה של אנקרה ב”קמפיין חדשות כוזבות” (Fake News Campaign) שנועד לפגוע באזרבייג׳ן, וציינו שמות של כלי תקשורת מובילים תוך רמז למניע ולתיאום פוליטי מאורגן. רבים מהפרסומים המזויפים כללו מוטיבים מוכרים מהשיח האנטי-ישראלי, כגון תמונות מזויפות מטעם האו״ם, טענות בדויות על קשרים ישראליים בבאקו, או סיפורים מופרכים על “שיתופי פעולה תרבותיים” עם תל אביב ועם האיחוד האירופי.
 מטרתם הייתה כפולה: ללטף את דעת הקהל הטורקית הפנימית ולהוכיח “נאמנות פלסטינית”, תוך הימנעות מהעמדת אנקרה עצמה כמי שפוגעת פומבית בשותפתה. (49)(50)(51)

תלונה רשמית של באקו

בסוף ספטמבר פרסמה סוכנות הידיעות האזרית APA מאמר חריג בשפה האנגלית תחת הכותרת:

“Türkiye’s Fake News Campaign on Azerbaijan: Why is Ankara Silent?”
 במאמר זה תמהו עורכי APA מדוע גופי ה”דיסאינפורמציה” הטורקיים שותקים נוכח מתקפה תקשורתית נגד אזרבייג׳ן – והדגישו כי “למרות ההכחשות החוזרות, החדשות המזויפות ממשיכות לזרום.”

האירוע סימן שבר ראשון מסוגו בציר הנרטיבי אנקרה–באקו, וחשף סדקים באמון בין שתי המדינות שהיו עד אז הדוקות כמעט לחלוטין ברמת המסרים הציבוריים.

מדוע מדובר בתופעה הרסנית יותר ממתקפות על יריבים

המשמעות של דיסאינפורמציה המכוונת כלפי בעלת ברית שונה מהותית מזו המופנית כלפי יריבים — משום שהיא פוגעת במנגנון השיח הפנימי של הברית עצמה.

א. חפיפה קהלית (Audience Overlap)
 האוכלוסיות בטורקיה ובאזרבייג׳ן חולקות שפה, פלטפורמות מדיה ורשתות חברתיות רבות; תוכן מניפולטיבי נע ביניהן במהירות ובאמינות גבוהה, מה שהופך כל פייק ניוז לוויראלי ומזיק יותר.

ב. מנוף משולש (Triangular Leverage)
 כתבות המפקפקות בקשרי באקו–ירושלים או באקו–האיחוד האירופי משרתות שלושה יעדים בו זמנית:

1. לחץ על אזרבייג׳ן,
2. איתות מוסרי כלפי הציבור הטורקי (“אנחנו בצד הנכון”),
3. שמירה על מרחב הכחשה סבירה לאנקרה הרשמית, שאינה נדרשת לגנות את התוכן אך נהנית מפירותיו.

ג. האצלת אחריות ניתנת להכחשה (Deniable Outsourcing)
 כאשר המדיה ה“ידידותית” מפיצה את השקר – לא הממשלה הרשמית – אנקרה שומרת על מרחק ביטחון דיפלומטי. תחקירים עצמאיים של OC Media מצאו כי פרסומים מסוימים אף הוסיפו “זווית ישראלית” מלאכותית כדי להצדיק את המניע, תוך שימוש באותן שיטות הדבקה נרטיביות שתועדו בקמפיינים נגד ישראל וקפריסין (33).

משמעות אסטרטגית עבור יוון, קפריסין וישראל

התופעה איננה שולית אלא סימפטום למכונה שהפכה אדפטיבית וגמישה: מנגנון שנועד להילחם ביריבים מסוגל כעת לנהל גם את שותפיו באמצעות דיסאינפורמציה מבוקרת.
 הלקח ברור – אותם כלים ששימשו בעבר לניהול תעמולה חיצונית (מפות, רגולציה, “הפרכות” מהירות של DMM, תיאום בין פלטפורמות) מופעלים כעת גם ביחסי ברית.

כך, המערכת של אנקרה אינה רק מנגנון שליטה תקשורתית – היא מנגנון ניהול יחסים. ייתכן כי בעתיד נראה את אותו דפוס מיושם בזירות נוספות: תביעות ריבונות ימית במזרח הים התיכון, ממשל משאבי הגז בקפריסין, או מבצעים ביטחוניים ישראליים.

בכל המקרים הללו, הדיסאינפורמציה “הידידותית” תספק לאנקרה גמישות – להפעיל לחץ מבלי להכתים את ידיה.

IV. ספר ההפעלה

(The Playbook – Summary)

המערכת התקשורתית של אנקרה איננה פועלת באופן אקראי; היא מונעת על פי סדרת עקרונות פעולה חוזרים – playbook – המשמשים לתיאום נרטיבי מבוקר בזירה המקומית והבינלאומית כאחד. להלן רכיבי המפתח של ספר ההפעלה כפי שזוהו במחקר:

1. “הפרכה” מהירה של ה־DMM להענקת ודאות רשמית

ברגע שמופיעה ידיעה רגישת־משטר, מרכז המאבק בדיסאינפורמציה (DMM – Dezenformasyonla Mücadele Merkezi) מפרסם “הבהרה” או “הפרכה” מיידית, לעיתים עוד בטרם נאספו ראיות.
 עצם הוצאת “חוות הדעת הרשמית” מעניקה למסרים תוקף מדינתי – גם כאשר מדובר במידע שקרי או חלקי – ובכך נוצרה משוואה ציבורית פשוטה: הודעת DMM = אמת.

2. תרגום בינלאומי באמצעות סוכנויות ממלכתיות

המסרים המתואמים מתורגמים ומופצים מיד דרך סוכנויות הידיעות הממשלתיות (Anadolu Agency, TRT World) בעלונים רב־לשוניים. כך הופכים נרטיבים מקומיים לעובדות מדומות בשיח הגלובלי. התרגום משמש לא רק כלי הפצה אלא מנגנון “הלבנת תוכן” (Content Whitening): מעבר שפה מעניק למסר מראית עין של אישור בינלאומי.

3. רוויה רגשית פנימית למניעת ביקורת

בזירה המקומית, ההפצה מלווה ב־Emotive Saturation – הצפת הציבור במסרים רגשיים: “מדינת אויב”, “השפלה לאומית”, “טבח בעזה”. מטרת השיטה איננה לשכנע בעובדות אלא לקבע תגובה רגשית קולקטיבית – שתיית מידע רווי רגש מונעת ספק.

4. ענישה רגולטורית שיטתית לכלי תקשורת סוררים

גופי תקשורת המנסים לספק נרטיב חלופי נענשים באמצעות:

• קנסות של מועצת RTÜK,
• שלילת רישיונות,
• חסימת פרסום ממומן (BİK bans),
• והפללה לפי סעיף 217/A לחוק “המידע הכוזב”.
   הענישה הזו מייצרת אפקט מצנן קבוע (Chilling Effect) המבטיח משמעת מערכתית גם ללא צנזורה ישירה.

5. הפיכת דוקטרינות למוסכמות דרך שחיקה מתמדת

דוקטרינות רוויזיוניסטיות כמו “המולדת הכחולה” (Mavi Vatan – Blue Homeland) עוברות תהליך של נרמול הדרגתי (Doctrinal Normalization): הן נידונות שוב ושוב בתקשורת ממלכתית, באקדמיה, ובפאנלים מדיניים, עד שהן נתפסות כדעת רוב או כעמדה טבעית. כך מתבצעת אינדוקטרינציה תודעתית ארוכת טווח.

6. הקשחת נרטיבים בעת משבר

בזמני עימותים או משברים מדיניים – כגון תקיפת בית החולים בעזה או המאבקים סביב מימי הים האגאי – מנצלת אנקרה את המומנטום הציבורי להקשחת המסגור. נרטיבים זמניים הופכים לעקרונות יסוד לאומיים, והכחשה טקטית נמתחת לדוקטרינה.

7. האצלת הגברה לתקשורת “ידידותית”

הפצת דיסאינפורמציה נעשית לעיתים באמצעות “העברה האצלה” (Delegated Amplification): כלי תקשורת פרטיים למחצה – המזוהים עם קבוצות עסקיות פרו־ממשלתיות – מקבלים “חבילת תוכן” ומפרסמים אותה כאילו מדובר ביוזמה עצמאית. בכך נשמרת ההכחשה הסבירה (Plausible Deniability), בעוד המסר הרשמי חודר למרחב הציבורי.

8. גרסאות לפי קהל יעד (Audience Versioning)

כל סיפור מותאם לשפת הקהל:

• באירופה – דגש על “מאבק בחדשות כזב” ו“ציות לדמוקרטיה”,
• בעולם הערבי – מסרים מוסריים על “צדק לפלסטין”,
• בקהל הטורקי – נרטיב של “האומה הנצורה”.
   כך מופעלת אסטרטגיה רב־שכבתית של נרטיב מתוזמר (Multi-Layered Narrative Synchronization), שבה כל קהל שומע גרסה המתאימה לערכיו אך מחזקת את אותו ציר שליטה מרכזי.

לסיכום הפרק:
 ספר ההפעלה של אנקרה הוא מערכת חיה של שליטה בשפה, בזמן ובמבנה הרגש של המידע. הוא איננו מסתפק בהפצת שקרים אלא יוצר מציאות פוליטית סגורה שבה אמת ושקר מתמזגים לתוך שליטה ריבונית בתודעה.

V. המלצות ליוון, קפריסין וישראל

(Recommendations for Greece, Cyprus & Israel – Highlights)

א. התחומים שבהם הממשלות כבר מובילות – וצריכות להעמיק

בשלוש המדינות – יוון, קפריסין וישראל – ניכר כי קיימת תשתית מוסדית ראשונית המאפשרת התמודדות אפקטיבית עם דיסאינפורמציה. עם זאת, מומלץ להעמיק, לשלב וליצור מנגנון משותף.

יוון

אתונה פיתחה מנגנון רגולטורי יציב ומעוגן במשפט האירופי. בהתאם לחוק היווני 5099/2024, מונתה הרשות הלאומית לתקשורת ודואר (EETT – Hellenic Telecommunications & Post Commission) לשמש כמתאם השירותים הדיגיטליים הלאומי (Digital Services Coordinator – DSC) בהתאם לחוק השירותים הדיגיטליים של האיחוד האירופי (Digital Services Act – DSA).
 ה־EETT כבר פרסמה את הדוח השנתי הראשון שלה בנושא, מהלך שקבע תקדים של יישום אפקטיבי שאפילו מדינות גדולות יותר באיחוד טרם הצליחו לממש.
 במקביל, השיקה ממשלת יוון אסטרטגיה לאומית להגנת קטינים במרחב המקוון (כוללת אימות גיל, בקרת הורים, ושיתופי פעולה עם פלטפורמות דיגיטליות), המייצגת גישה מניעתית ופרואקטיבית – בניגוד למדיניות ענישה ריאקטיבית הנפוצה במדינות אחרות (52)(53).

קפריסין

ניקוסיה הגדירה באופן רשמי את הרשות לשידור רדיו־טלוויזיה של קפריסין (CRTA – Cyprus Radio-Television Authority) כ־DSC הלאומי שלה (בהחלטת מועצת השרים, כפי שפורסמה בכתב העת הרשמי). ביולי 2025 נחקק החוק הקפריסאי ליישום ה־DSA, אשר עבר משלב הסימון הפורמלי לשלב היישום המלא, עם סמכויות אכיפה ברורות, קנסות והגדרת אחריות משפטית לכלי תקשורת.
 בעוד שהנציבות האירופית נוקטת הליכים משפטיים נגד מדינות שלא יישמו את החוק בזמן, קפריסין נמצאת בחזית המדינות העומדות בתקינה האירופית החדשה – הישג משמעותי במונחים של אמינות רגולטורית ויכולת אכיפה (54)(55)(56).

ישראל

למרות שאיננה חברה באיחוד האירופי, ישראל פיתחה יכולת מבצעית ייחודית בתחום ניהול מידע עוין דרך מערך הסייבר הלאומי (INCD – Israel National Cyber Directorate). החל משנת 2024, המערך מתעד ומטפל גם בתכנים עוינים (Hostile Content) לצד אירועי סייבר, ובכך מציג מודל של ממשק בין לוחמת מידע להגנת מרחב דיגיטלי.
 דוח מבקר המדינה לשנת 2024 בנושא אינטיליגנציה מלאכותית ו”דיפפייקים” בזמן מלחמה קרא להקמת מנגנון בקרה מוסדי לתעמולה ממוחשבת – ביטוי לרמת מודעות מתקדמת ולמנגנון תיקון עצמי מוסדי (Institutional Self-Correction) (57)(58)(59).

ב. הצעד הבא – יצירת תא משותף יוון–קפריסין–ישראל

השלב הבא המתבקש הוא הקמת תא תיאום אזורי משותף (Joint GR–CY–IL Cell) שיפעל בשלושה ממדים:

1. שילוב רגולטורי:
    ניצול סמכויות ה־DSC ביוון ובקפריסין (EETT/CRTA) לאיתור סיכונים מערכתיים במסגרת ה־DSA, ושילובם עם מערך הקליטה והתגובה המבצעי הישראלי (INCD).
2. תגובה רב־שפתית מהירה:
    הקמת מנגנון תגובה מהירה (Rapid OSINT Response Cell) המבוסס על מודיעין גלוי (OSINT), הכולל תיוג בזמן אמת, מיקום גיאוגרפי של תמונות, אבחון נרטיבי, ופרסום תגובות מבוססות־עובדות במספר שפות (עברית, יוונית, טורקית, אנגלית).
3. הפרכה מוקדמת (Pre-Bunking):
    פרסום מדריכים קצרים בשפות טורקית, אזרית, יוונית ואנגלית, המפריכים מראש טענות צפויות סביב עימותים במזרח הים התיכון – לפני הפצתן.
4. הערכת נרטיבים (Narrative Net-Assessment):
    טיפול במפות ובסמלים דוקטרינריים – כגון “המולדת הכחולה” – לא כאל טיעונים גיאוגרפיים אלא כאל נשק מידע (Information Weapons).
5. לחץ רגולטורי ודיפלומטי:
    דרישה משותפת לשקיפות מול פלטפורמות דיגיטליות בינלאומיות כאשר כלי תקשורת טורקיים מבצעים מניפולציות על אלגוריתמי חשיפה ותעבורה (Discover/Shock Traffic Changes).
6. ערוץ אזרבייג׳ני:
    תיאום ניטור הדדי מול באקו, לזיהוי דיסאינפורמציה “בידידות” (Friendly-Fire Disinformation) והפקת “דוחות עקיבה” (Trace Pieces) הגנתיים.

המשמעות הרחבה:
 שיתוף פעולה יוון–קפריסין–ישראל יכול לשמש מודל לאזורי ולחזק את החוסן הדמוקרטי של שלוש המדינות מול המערכה על התודעה. הוא יחבר בין הממד האירופי־משפטי (DSA), הממד המבצעי־ביטחוני (INCD), והממד התודעתי־דיפלומטי (הגנה מול נרטיבים מתואמים).

VI. מה חדש כאן

(What Is New Here)

המחקר הנוכחי בונה על המסגרת האירופית הרחבה שהוצגה במאמרי הקודם ב־The Brussels Times (פברואר 2025), שבו טענתי כי דיסאינפורמציה איננה בעיה תקשורתית חולפת אלא סיכון מבני לשלטון תקין (Structural Governance Risk).
 אותו מאמר – “The EU Must Tackle Disinformation to Prevent a European Crisis” – הדגים כיצד דיסאינפורמציה מחלישה את אמון הציבור במוסדות האיחוד האירופי ופוגעת בחוסן תהליכי קבלת ההחלטות.
 המחקר הנוכחי מרחיב ומיישם את אותה תזה ברמה הלאומית, ומראה כיצד טורקיה הפכה את מנגנון ה”מאבק בדיסאינפורמציה” (Anti-Disinformation Apparatus) למודל שליטה של מדינה ריבונית – מערכת סגורה המייצאת את תוצריה אל מעבר לגבולותיה. (60)

חידושים מרכזיים ומסקנות עיקריות

1. מקרה ההעתקה כהוכחה משפטית לניהול נרטיבי

המקרה שבו העתיקו עשרות כלי תקשורת טורקיים את מאמרי מ־Israel Hayom תוך שחזור זהה של אותה טעות (“Times of Israel“) מהווה אינדיקטור משפטי תקשורתי (Forensic Signal) למשמעת נרטיבית מערכתית.
 ההעתקה המדויקת מוכיחה כי לא מדובר ברפלקס תקשורתי ספונטני אלא בהפצה מתוזמרת של תוכן ממקור מרכזי – עדות מבנית לאופן פעולת הצינור הנרטיבי של אנקרה.

2. וקטור מצרים – חדירת רכות תחת כיסוי פיוס

הניתוח של פעילות אנקרה בזירה הערבית מראה כי גם לאחר הפשרה דיפלומטית, התקשורת בשפה הערבית ממשיכה להחדיר מסרים “עדינים” היוצרים חיכוך תודעתי סמוי (Latent Narrative Friction).
 הפרדוקס של הפיוס הוא שהנורמליזציה דווקא מגבירה את חדירות ההשפעה: כאשר האיבה הפורמלית פוחתת, עלות ההשפעה יורדת, והנרטיב הרך חודר ביתר קלות.
 בכך מוכיחה המכונה הטורקית שהיא אינה תלויה בעימות גלוי כדי להפעיל כוח השפעה – אלא משתמשת ברמיזה, בתזמון ובטון.

3. וקטור הודו – התגבשות “הציר המשולש” (טורקיה–פקיסטן–סין)

מבצע Sindoor הדגים כיצד נוצרה גיאומטריה חדשה של לוחמת מידע משולבת: פקיסטן מייצרת דיסאינפורמציה; טורקיה משמשת מגבר בינלאומי באמצעות מדיה באנגלית; וסין מספקת שכבת לגיטימציה דיפלומטית ותקשורתית.
 שיתוף הפעולה הזה ממחיש את עקרון “חלוקת העומס הנרטיבי” (Narrative Load-Sharing) – שבו שחקנים שונים נושאים חלקי אחריות על אותה מניפולציה, כך שהפרכתה דורשת זמן ומשאבים רבים יותר מצד הדמוקרטיות.
 בכך הופך זמן ההפרכה עצמו לנכס אסטרטגי של התוקף.

4. אזרבייג׳ן – דיסאינפורמציה כתחזוקת ברית

ההתפרצות הנרטיבית בין אנקרה לבאקו חשפה שלב חדש באבולוציה של המכונה: היכולת להשתמש בדיסאינפורמציה גם לניהול יחסי ידידות.
 כאשר “אש ידידותית” תקשורתית מופנית כלפי בעלת ברית, היא אינה נועדה להרוס את הקשר אלא להנדס את גבולותיו – לווסת עצמאות יתר ולשמר היררכיה סמויה.
 במובן זה, הדיסאינפורמציה הופכת לכלי מדיניות אלסטי – שמסוגל להעניש, לרסן או לתקן התנהגות של שותפים תוך שמירה על חזות של קואליציה.

5. מהות המערכת – קוד של שליטה ולא של אמת

ארבעת הווקטורים – יוון/קפריסין, מצרים, הודו ואזרבייג׳ן – מצטרפים לתמונה אחת:
 טורקיה מפעילה אקו־סיסטם טרנס־אזורי אדפטיבי (Trans-Regional Adaptive Ecosystem) שבו כל רכיב – מדיה, רגולטור, תקציב, תרבות שפה – מציית לאותו קוד שליטה.
 זהו לא מערך עובדות אלא מערך של שליטה בתפיסה (Perception Control Architecture): מנגנון שמסוגל להחליף מטרות, להחליף יריבים בשותפים, ולהישאר עקבי במטרה אחת – שימור ריבונות תודעתית של המדינה.

6. השלכות רחבות – עיצוב מדיניות הגנתית

בהתאם למסקנות אלו, יש להבין את המרכז הטורקי למאבק בדיסאינפורמציה (DMM) לא כיחידת בדיקת עובדות (Fact-Checker Unit), אלא כיישום של מדיניות שלטונית (Policy Implementer): גוף שמבצע בפועל את תורת המידע של המדינה.
 ההכרה בכך חיונית לעיצוב מנגנוני הגנה, רגולציה, והיערכות דיפלומטית – הן באירופה והן במזרח התיכון.

מסקנת סיכום כוללת
 הדיסאינפורמציה של אנקרה איננה תוצר לוואי של תעמולה – היא תשתית של משטר.
 היא מגדירה מחדש את גבולות האמת, מחליפה את המשפט הבינלאומי במשפט הנרטיבי, ומערערת את אמון הציבור באפשרות של מציאות משותפת.
 התגובה הנדרשת איננה רק טכנולוגית אלא תפיסתית: להבין שהמאבק על המידע הוא מאבק על הריבונות עצמה.

על המחבר
שי גל הוא מומחה לפוליטיקה בינלאומית, ניהול משברים ותקשורת אסטרטגית. הוא פועל בזירה הגלובלית ועוסק ביחסי כוח, אסטרטגיה גיאופוליטית ודיפלומטיה ציבורית, והשפעתם על עיצוב מדיניות וקבלת החלטות. שימש כסמנכ״ל תקשורת, ממשל וקהילה בתעשייה האווירית לישראל (IAI) וכיועץ בכיר לשרים בממשלת ישראל בתחומי ניהול משברים, עיצוב מדיניות והשפעה אסטרטגית.

 

 

8.10.25 מכונת הדיסאינפורמציה של אנקרה – שליטה מבית, ייצוא נרטיבים ומפנה 2025